<h1>צרור החיים דרך עשירי סימן ט'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
עצמות שאין עליהן בשר וכן קליפין שעל השולחן, אע"פ שראויין למאכל כלבים ובהמה, אין מסלקין אותן ביום טוב מעל השולחן לפי שיש נולד ביום טוב כמו שיתבאר. וכיצד הוא עושה אם צריך למקום השולחן מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואם צריך לטבלא מנערה והן נופלין מאליהן. ויראה לי שבין כך ובין כך מסלק את הטבלא ומנערה שאין העצמות והקליפין חשובין להיות הטבלא בסיס להן. וזה שאמרו ביום טוב אבל בשבת כל שהן ראויין למאכל בהמה מסלקין מעל השולחן וזורקן, לפי שאין מוקצה ונולד בשבת. [עבוה"ק לרשב"א בית מועד שער שני]
ומסלקין את הטבלא ומנערה אם יש בה עצמות וקליפין. אבל לא את הקליפין עצמן דכנולד הוא, ולא אמרי' בכי הא הטבלא נעשית בסיס לדבר האיסור דהיינו הקליפין, דלא חשיבי.
<h2>דף יב:</h2>
ומוללין מלילות ומפרכין קטנית בי"ט. ומנפח על ידו בכל כחו ואוכל. ואם רצה ג"כ בקנון או בתמחוי אבל לא בטבלא ולא בכברה דרך חול הוא.
<h2>דף יד:</h2>
ובוררין קטנית בי"ט ובורר כדרכו בחיקו או בתמחוי אבל לא בכברה ולא בטבלה. ודוקא כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת. ואם הפסולת הוא מאד דק, ויש טורח בברירת הפסולת מטורח האוכל, אע"פ שהאוכל מרובה בורר האוכל ומניח את הפסולת. וברירה זו דוקא לאכלם לאלתר. אבל לברור לבו ביום אסור, דהוי כבורר לאוצר ואסור. ולאלתר הוא כשיעור שמיסב לאותה סעודה בלבד. ודין זה בשבת כתוב במקומו בע"ה. נתפזרו לו פירות בחצר הוא מלקט אחד אחד על יד על יד ואוכל. אבל לא יתן לתוך הסל כדרך שעושה בחול. ואם נפלו במקום אחד נותן אפילו בסל. נתפזרו לו צרורות ועפרוריות בחצר, מלקט אחד אחד ואוכל. אבל לא יתן לתוך הסל. אין מסננין את החרדל במסננת שלו. אבל נותנין ביצה במטעת [במסננת] של חרדל והוא מסתנן מאיליה ואם היתה משמרת תלויה מותר ליתן בה יין בי"ט. אבל לא בתחלה כדרך שהוא עושה בחול, ומערים ותולה משמרת לתלות בה רמונים. ואחר כך נותן לתוכה שמרים והערמות אלו הם התירום, ואין מדמין להם.
ודרך בני אדם לשלוח מנות בי"ט. ואין משלחין בי"ט אלא דבר שנאותין בו כך בחול. ועל כן שולחין תפילין בי"ט, שהרי נאותין בהן בחול בלי תיקון אחר. ולהביא כלים מן החייט שגמרם בי"ט, בעל הלכות ורב צמח התירו. דכל מה שנאותין בי"ט מותר להביאן בי"ט. ואפילו נגמרו בי"ט. אבל רב האיי ז"ל וכן בתוספות אסרו אם נגמר בי"ט, מידי דהוה אנר שהדליק גוי בשביל ישראל או כבש דאסירי. אבל אין שולחין תבואה, שהרי אפילו בחול צריכה טחינה, וכל אלו ששולחין אין עושין שורה, כגון בג' בני אדם ג' ממין אחד. וג' מינין ביד ג' בני אדם כאחד מותר. ומוליכין חלה ומתנות בי"ט ואע"פ שאין מגביהין תרומה ומעשרות בי"ט. וכן הגבאין הרגילין לגבות פת ולחלק לעניים גובין בי"ט ומחלקין דרך צינעא. ומטלטלין את הכלים בי"ט אותם שמלאכתם בהיתר ואפילו מחמה לצל. ואע"פ שהן כבדין ביותר. אבל כלים שמלאכתן לאיסור אין מטלטלין אותן אלא לצורך גופם או לצורך מקומם. לצורך גופם, כגון קרדום לחתוך בו דבילה ומגרה לגור בו את הגבינה, וקורנוס של נפחים לפצוע בו אגוזים. אבל קורנס של בשמים אדם מקפיד עליו שלא יתקלקל וקובע לו מקום.
<h2>דף יז:</h2>
אין מטבילין כלים בי"ט גזירה שמא ישהה אותו כלי להטביל עד אותו יום. עבר והטביל הכלים, במזיד לא ישתמש בהן, בשוגג ישתמש בהן, ואין קונסין שוגג אטו מזיד, אבל שולח אדם את שלוחו בכלי הצריך טבילה ואומר לו: הבא לי אותו מלא מים. ובנתים יטבילנו. והואיל ולא שלחו דוקא לטבילה מותר. כן כתב ה"ר יצחק ז"ל הצרפתי. ואפילו שאמרו להוציא מלא מן המקום ואינו עשוי לשתות התיר מורי הרשב"א ז"ל, דאיפשר דרוצה לכבס בו כליו.
<h2>דף יח.</h2>
ואדם טובל כדרכו בי"ט ואין כאן משום מתקן, דלהקר הוא צריך. ואפילו בשבת שרי. ונדה טובלת בי"ט ואם אין לה בגדים להתחלף מערמת וטובלת בבגדיה. ואין כאן משום שריתו זו היא כבוסו דאין דרך כבוס בכך.
<h2>דף כב:</h2>
ומכבדין את הבית בי"ט. ואפילו בשבת יש מתירין. ואין חוששין שמא ישוה גומות. דכל דבר שאין מתכוין מותר. ואע"פ שמזיז גופו עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל כבר כתבנו דהוי כגרף של רעי ומותר. כן דעת מורי הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כח:</h2>
שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אלא א"כ יש עליו בשר. ואם הוא מונח במקום שיזיק, מסירו. מידי דהוה, אקוץ ברשות הרבים.
<h2>דף כט:</h2>
פעמים שאדם יושב על שלחנו ושולח אחר אגוזים לחנוני ועל כן לא יאמר סכום מנין, כיצד. עשרים אגוזים נתת לי אתמול תן לי עשרים אחרים ויהיו ארבעים. ולא יאמר ששה פשיטים אני חייב לך, תן ששה ויהיו שנים עשר, ואין מזכירין בי"ט סכום מקח. כיצד, לא יאמר תן לי בדינר בשר או יין. אבל אומר לחנוני תן לי עשרים אגוזין או עשרה ביצים, כל שאינו מזכיר סכום דמים וסכום מנין שכתבנו מותר. ושואל אדם מחבירו כדי יין וכן ככרות ואפילו בשבת, ובלבד שלא יאמר בלשון הלואה, ועתה לפי לשון הלעז הלואה ושאלה אחד הם. ולא יאמר אלא תן לי כך וכך ככרות או כדי יין. ואומר לחבירו מלא לי כלי זה ואפילו הוא כלי של מידה. ובלבד שלא יזכור שם מדה, אבל אומר מלא לי כלי ולמחר נמדוד אותו, כן כתב רבי' ז"ל.
וחנוני שאינו מאמין לבני אדם מניח אדם טליתו ובלבד שלא יאמר הרי לך טליתי במשכון דהוי כמעשה דחול. הלוואות יו"ט נתנה ליתבע בב"ד שאם לא, נצא שלא יקיף אדם לחבירו וימנע משמחת יו"ט. ויש מסופקין בענין. ומ"מ אם קדם מלוה ותפס אין מוציאין מידו. ואם נטל הלוה כליו, אין מוציאין ממנו להחזירו למלוה שלו הוא שנטל. נטל הלוה כליו של מלוה עד שיחזיר לו המלוה כליו, מוציאין מיד הלוה, שהוא גזלה וגזלה מוציאין מיד. ולדברי כלם הלואת יו"ט שני נתנה ליתבע וב"ד נזקקין וגובין. כן כתב רבי' הרשב"א ז"ל. כבר כבתנו אין מודדין ביו"ט, ואין צריך לומר אין מודדין יין ביו"ט. ואם כלי המיוחד למדה ימלאנו כשיאמר לו מלא לי כלי זה.
<h2>דף ל.</h2>
וכל הכלים שאדם מקפיד עליהם מוקצין הן מחמת חסרון כיס. שאדם חס עליהם ואוסר לטלטלם, ואלו שהתירו בכל מקום שירצה, ומטלטלין אוכלין לכל דבר.
<h2>דף לא:</h2>
בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת. וה"ה לבית בריא. ואין מוקצין. דאין מסלק דעתו מהן אלא מפני שהן סגורין והרי נפחת. ולא דמי לגרוגרות שהן עצמן אינם ראויים. אבל אין סותרין, שהסתירה בבנין אסורה. ולא יוסיף על הפחת כלל, אבל בכלים מתירין הקשרים ומפקיעין וחותכין, דאין סתירה בכלים. וחותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל אינו חותך. חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך.
<h2>דף לב:</h2>
והעושה מדורה מעצים לא יערוך העצים תחלה זה על זה. דדומה לבנין, אלא או נותנן בערבוב, או מניח עץ מלמעלה ומניח אחר תחתיו עד שמגיע לארץ. ואין מניחין נר להדליק בדקל בי"ט גזירה שמא יתלוש. ומרבין בנר בפתילות מפני האורה. ומדליקין בבתי כנסיות בלילות, דצורך הוא, גם בימינו נהגו להדליק משום (ישעיה כד) באורים כבדו ה'. וכל שהוא כבוד ה' כבודנו הוא בכענין זה.
וגורפין את התנור מאפר והגחלים לאחר הסקה, ואף על פי שהוא מכבה, צורך אוכל הוא, מידי דהוה אבישרא אגומרי. וכן כתב רמב"ם ז"לוכן כתב מורי הרשב"א ז"ל. אין גורפין לכתחלה אבל מכבשין. ואם אי איפשר לאפות ולבשל או לצלות אלא אם גרף, מותר. ומ"מ אין גורפין את התנור מן הלבנים ומן העפר שנפלו שם מערב יו"ט, שהרי יכול היה לגרוף מערב י"ט. מנהג העולם שמניחין שלחנות לצורך אכילה ומניחין אותן הטבלאות על גבי רגלים וזה עושין ביו"ט ובשבת. והטעם שהוא מותר ואינו כאהל. שהרי אין להם סביבות ופרוצות הן ואין אדם צריך למה שתחתיהן, ועוד נוהגים ליטול ידיהם ומקנחין, ואין כאן משום שרייתו זו היא כיבוסו, דאין דרך כבוס בכך, ואדרבה דרכו לטנף בכך.
<h2>דף לג.</h2>
אחר האכילה יש בני אדם שנוטלין עצים לחצות בו שיניהם, ומותרים אם הם עצים רכים הראויין למאכל בהמה. ואם היו קשין ואינן ראויין למאכל בהמה. לא יקטמם. דתקון הוא.
<h2>דף לג:</h2>
ושובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יעשה לה פה שנקראה כעושה כלי, וכל זה מטעם דאין סתירה בכלים. ודוקא בכלים קטנים, אבל כלים גדולים הרי הם כאהל ויש בהם משום בנין וסתירה, אבל אם היו דבוקין במוסתקי אע"פ שהם גדולים, שובר ונוטל פירות שבתוכן, ובלבד שלא ייפה השבר להיות כפה ומתיז ראש החבית להניחה לפני האורחין, דלעין יפה הוא מתכוין, אבל לא יקבנה במקבות, דנראה כעושה ברזא, אבל לא יקוב בצד החבית אלא למעלה במגופה עצמה יכול לינקב. ואפילו במגופה רק מלמעלה אבל לא בצדה, אין חותכין שפופרת לשום אותה בנקב החבית בי"ט. ואם כבר היה מונחת ונפלה, מחזירין אותה אפילו בשבת, היתה חתוכה ומתוקנת מערב י"ט נותנה בנקב החבית. פעמים שסותמין נקב החבית בבלאי בגדים. ופרש"י ז"ל דאסרו לסותמו בי"ט משום דאיכא משום סחיטה. ואפילו ר"ש מודה, משום דפסיק רישיה ולא ימות. וה"ר נתן בעל הערוך התיר כל היכא דאזיל היין לאיבוד ואינו נהנה ממנו. ואסר ה"ר נתן במגופה של חבית, דכי סחיט ליה לא אזלי משקין לאיבוד, דהשתא בין שהוא פסיק רישיה ולא ימות ונהנה ממנו אע"פ שאינו מתכוין לכך כמתכוין הוא ואסור. ור"ת ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין כגון יין. דבחבית של מים בין שהנקב מצדה בין שהוא למעלה אסור לסותמו משום סחיטה. ובחבית של שאר משקין. אם הנקב מצדה מותר, דאזיל לאיבוד. ואם הנקב מלמעלה אסור. דלא אזיל לאיבוד. והטעם דבשני מינים הוו סחיטה.
<h2>דף לו:</h2>
ואחר שאכל אדם בקערות מוקצות הן מחמת מיאוס, ומ"מ לצורך גופן או לצורך מקומן שרו. ואם היו לו מאוסות כגרף של רעי מוציאין משם. וה"ה לעצמות ולקליפין ולשפוד.
